וקשרתם לאות על ידייך…

כמה פעמים קרה לכם שהבטחתם לעצמכם שהשבוע סוף סוף תצליחו לעשות את זה…

אתם יודעים – לא תנשנשו בין ארוחות, תצאו להליכה בערב, תמלאו את הטופס למס הכנסה שמחכה כבר חודשיים, תתקשרו סוף סוף לדודה שבאמת כבר לא נעים ממנה… ובסוף – זה שוב לא קרה ? לי זה קורה – וזה די מתסכל. אני גם די בטוחה שגם לרובכם זה קרה. אגב, אם לא קרה לכם – ואוו אתם מוטציה אנושית נדירה, תודה שקפצתם לבקר, מוזמנים לעבור לפוסט הבא !

אתם יודעים מה הדבר הכי מעצבן שאנשים אומרים במצב כזה – "מה הבעיה, פשוט תעשי את זה וזהו, ואז לא תהיי מתוסכלת" על משקל הפרסומת לנייק JUST DO IT !

כאילו דא? אם הייתי יכולה "פשוט לעשות את זה" זה מה שהיה קורה לא ככה, גאון של אמא?  אז, למה זה קורה לנו ומה עושים כדי לשנות ?

קודם כל, תרגיעו וחשוב שתדעו שזה לא כל אותם דברים שאמא אמרה לכם … 

• זו לא עצלנות (מניאנה)
• זו לא בטלנות 
• וגם לא בעיה בתכנון זמן

אוקי, אז מה זה כן הדחיינות המעצבנת הזו?

כשהמדע מתגייס לטובת הרוח

זו תכונה מולדת השרדותית וכולנו לוקים בה במידה כזו או אחרת ! 

הדברים שאנחנו דוחים ולא עושים – הם דברים שאין עליהם תגמול פשוט ומידיי (כמו העוגיה שלפני רגע עשיתי הפסקה בכתיבה כדי לקחת אותה ולהרגיש במקום את כאב ההתחבטות בין מילים שאני רוצה לכתוב ולא קולחות – את העונג המתוק שמתפשט בפה ובגוף).

המח שלנו מעדיף תגמולים כאן ועכשיו מאשר אי שם ואחר כך…

זו היתה הדרך החביבה של האבולוציה לעזור לנו לבחור בדרכים מתגמלות במסלול חיינו. זה היה אולי נחמד בג'ונגל אצל סבתא לוסי האם הקדומה שלנו שחולקת איתנו DNA כמעט זהה, וחיה לפני 70,000 שנה (חוה אמנו אם תרצו לקרוא לה כך) – כדי לשרוד. הטבע נתן לה מתנה שתסייע לה להבחין בין משימות לא חשובות כרגע (לריב עם בת שבט אחר או לצייר ציור מערות) לבין משימות חשובות להשרדותה – לאכול עוד מהפרי המתוק הבשל על עץ הבננות עכשיו כי אולי מחר לא יהיה. תחושות ההקלה והמתיקות שיחררו בגופה כימיקלים שגרמו להם להרגיש טוב ולרצות עוד מהטוב הזה.  ולהיפך.

אבל אנחנו – החיים שלנו דבש.

טיגרסים אפשר להאכיל בנחת בגן חיות או ספארי. בשביל שריפות ונחשים מחייגים ללוחמי האש או לוכד הנחשים. לגבי בת השבט השני… טוב, היא עוד בסביבה, בעיקר אם לבשה אותה שמלה שלנו לארוע חשוב ! מלחיץ כן, אבל ממש לא מסכן חיים. 

אבל הדחיינות עדין בסביבה, והקושי לבצע משימה שאין למח תחושת תגמול מידיי עליה (חיתוך סלט בריא במקום בורקס כאן ועכשיו, איסוף חומרים למאמר, מילוי טפסים לביטוח לאומי וכאלה…) עדין חזק למול הקלות בביצוע משימות עם תגמול מענג ומידיי (אוכל, עישון, קניות בגדים וכד').

בשורה טובה – רובנו דחיינים !

מחקרים חוצי יבשות מעלים כי כ  95% מהסטודנטים מדווחים על היותם דחיינים ומעל 20% מהאוכלוסיה הכללית, וגם זה לדעתי פשוט כי החוקרים היו דחיינים מכדי לבחון את שאר 80%…

אז מה עושים ?

יש אינספור הרצאות וטיפים בנושא, אבל בחרתי הפעם לשתף ב 2 פשוטים ליישום יחסית, שעובדים מעולה בשבילי ומתכתבים ישירות עם המח העתיק שלנו.

כלי #1 – צרו לכם תזכורת יוצאת דופן

"וקשרתם לאות על ידייך" (דברים פרק ו' פסוק ח). פרשנות מייחסת זאת לקשירת התפילין בבוקר על היד. לא, אני ממש לא מתכוונת להטיף להניח תפילין,  אבל הרציונל מאחורי התזכורת היוםיומית הזו ביהדות חכמה עד מאד. המח נוטה לשכוח מה שלא בהרגליות ולא מתגמל – אז תעזרו לו. מצאו דרכים יצירתיות לתזכורות משתנות שיעזרו לכם לזכור את הדבר שחשוב לכם לעשות – ואיזה מקום טוב יותר מהידיים שלנו כדי להזכיר עשייה?
מכירים את צמידי הגומי הנפוצים עם ססמאות ופתגמים – אספו כאלו בצבעים שונים וענדו בבוקר צמיד כזה צבעוני שיזכיר ויחבר אתכם במהלך שגרת היום המשכיחה למחויבות ולעשייה הזו שאנו דוחים שוב ושוב… למשל להתקשר לסוכן הביטוח היום צמיד כחול!
חשוב – לא הצמיד שקיבלתם מתנה והוא ממילא על ידכם (הוא לא יזכיר כלום) וגם לא להשאיר אותו לזמן רב כי גם אז יפסיק להוות תזכורת חיה ונושמת.

כלי #2  פרקו כל משימה גדולה למשימות קטנטנות ממש, פשוטות ואפשריות

ועשו לפחות משימה אחת קטנה כזו לפני השעה 10 בבוקר. (יש ! 2 ציפורים במכה אחת)  – משימות קטנות מחזירות אותנו לאבולוציה, וליכולתו של המח לתפקד כשיש תגמולים קרובים ומהירים. אם לדוגמה המשימה שלי היא לכתוב את הבלוג באתר שלי – זה לא יקרה, זו משימה מורכבת, מעורפלת וגדולה מידיי. אבל אם פרקתי לעשרות משימות קטנות כגון: לקרוא את הפוסט באתר של יונית צוק כל כתיבת בלוגים (נהדרת אגב !), לאסוף תמונות שאני אוהבת ומתחברות לתכנים שרוצה לכתוב עליהם, להכין רשימת תכנים עליהם אני רוצה לכתוב, לכתוב כותרת זמנית לבלוג הראשון וכו'… פתאום זה אפשרי.
והמח שלנו – המח שלנו מגניב לגמרי, כשהוא רואה שאנחנו על המסוע כמו שאני קוראת לזה, שיצאנו לדרך – הוא יעזור לנו לנוע קדימה עוד קצת ועוד קצת..

למה לעשות משימה אחת מהבייבי סטפס שיצרנו לפני 10 בבוקר ? זה כלי שלמדתי מספרו של בריאן טרייסי לבלוע צפרדע. כשאנו מבצעים משימה שהרגישה קודם כמו צפרדע בגרון בתחילת היום  – המח נחלץ לעזרתנו אחרי שהתחלנו את היום בנצחון על המשימה המעצבנת הזו – ושאר היום ירוץ חלק כמו חמאה, החלק הקשה כבר מאחורינו !

אז מה היה לנו כאן היום:

• ענדו צמיד תזכורת 
• פרקו משימה גדולה למשימות קטנטנות ופשוטות
• התחילו את היום במשימה קטנה אך מעצבנת והשאר יזרום קל יותר.

מה הפטנט שלכם מול דחיינות – ספרו לי כאן למטה בתגובות ואשמח לשתף את כולם בכלים שלכם בפוסט הבא בנושא דחיינות. 

.