בזכות אבא וג'ון לנון, הפכתי לאשה שאני

בזכות אבא וג'ון לנון, הפכתי לאשה שאני

איך שוגרתי מתוך רכב נוסע אל העבר 

תשמעו קטע – לא מזמן, בשעת ערב מאוחרת בעודי נוהגת בחשכה בירידות של נצרת עילית בדרכי הביתה, בסיום הנחייה של עוד סדנת שינוי, כשהאדרנלין עדין בשיאו והרדיו מתנגן ברקע, בלי התראה מוקדמת מצאתי את עצמי משוגרת לשנות השבעים בחיפה לתוך גופה של נערה בת 17.

בעת השיגור, הרדיו ברכב ניגן את תחנת הבית שלי-גל"צ, בפרק של האוניברסיטה המשודרת. הי, אולי לא נשמע מדליק במיוחד, אבל זה הפינוק הקטן ושובר הבדידות שלי בנסיעות ארוכות ברחבי המדינה. 

הפעם היה זה קובי מידן (ההורס יש להודות!) שארח לי חברה באותו לילה, בקורס  הזה במגדר. קובי (תרשה לי לקרוא לך קובי נכון… בכל זאת  שנינו לבד ברכב בלילות חודשים ארוכים…), ראיין בנועם את דר' יהלי השש בנושא "פמיניזם מזרחי".  כשלפתע הרגשתי כאילו מישהו השתלט על גופי ומוחי ומשגר אותי במהירות האור לגיל 17, חיפה שלהי שנות השבעים.  עמדה שם מולי – נערה שחרחורת עם שתי צמות ארוכות, סומק בפניה ולהט עז בלבה.

אשה היא הכושי של העולם 

הראיון עסק בפמיניזם מזרחי שצמח בארץ באותן שנים בהן ליאורה הנערה שחורת הצמה, גיששה את דרכה לעולם קסום זה… נערה מבית ספרדי, שחרטה על דגלה את המאבק לשיווין זכויות לנשים. בבית ובמשפחה, חוויתי אמא חסרת זכויות לחלוטין – הזכות לבחירה עצמאית, הזכות למנוחה, הזכות להתנגד לדעתו של אבא, אפילו לא היתה לה הזכות לקנות לעצמה בגדים בלי לתת דין וחשבון. 

הפמיניזם לא היה אז עבור ליאורה הנערה אידיאולוגיה, זו היתה פשוט דרכה למרוד ולהציל את עצמה מגורל דומה לזה של אמה. כל כך פנאטית הייתי אז בגיל 17 המקסים והתמים, שבספר המחזור בסוף י"ב בביה"ס הריאלי (מחזור ס"א- ריספקט!) – הוסיפו את סמל האשה מעל ראשי… חחחח

בלילה ההוא בדרך מנצרת, חשבתי " הי זו אני שהם מדברים עליה שם. דור חלוצות הפמיניזם המזרחי בישראל…" אז זהו שלא.

אמנם הנערה שחורת הצמה, חשה חלק מתנועת הפמיניזם הרדיקלי עם רצון עז שלא התממש בפועל לשרוף חזיות… אבל למרות היותי ספרדיה ממש ס"ט, לא רק שלא ניסיתי לקדם במודע אג'נדה נשית מזרחית, נהפוך הוא – הפניתי עורף למוצא, לעדה ולאתגרים של נשים מזרחיות וניסיתי להתרחק מהן.
זה היה חלק מסיפור "ההשתכנזות" הלא לגמרי מודע שלי, אך המאד משמעותי בניסיון להתקבל ולהשתייך לחברה בה למדתי בריאלי, איתה הייתי בצופים ועמה ביליתי. 

עדתי או לא, התקופה והמאבק שקולו של קובי מידן שיגר אותי אליהם – הם חלק משמעותי ממסע חיי, מאותה נערה בת 17 עם צמות הפחם דרך תפקידי קצונה בצהל, תפקידי ניהול בכיר במגזר השלישי והעסקי ועד הקמתו של מרחב לשינוי וצמיחה לקידום א-נשים לפני כעשור. 

הנסיעה ההיא והזכרונות שעלו, עוררו מחשבות על המסע הנשי פרטי של אותה נערה שחורת צמות, ואני בטוחה שזהו גם סיפורו של דור נשים שלם.

להחליף פיוז בארון החשמל – הופך אותך ל…

שנים רבות התהלכתי לי עם המחשבה שהבית המאד פטריארכלי/ שובינסטי לכאורה, בו גדלתי הוא שדחף אותי לחתור  לחיים של שיווין, בהם אף גבר לא יכתיב לי איך לחיות.
כצעירה אני זוכרת איך נאבקתי עד גיחוך בדפוסים שנראו לי שוביניסטים: "אף אחד לא ישלם עלי במסעדה", "אם כבר, אני אהיה זו שאפתח לך את הדלת ולא להיפך", או כדברי השיר האלמותי: Anything you can do – I can do better"…

חשבתי שזהו המרד שלי באבי והניסיון להיות אחרת מאמי. אבל עם השנים, הבנתי משהו מפתיע ומאד שונה… הבנתי שמי שדווקא דחף וסייע לי להיות אשה עצמאית השואפת גבוה היה דווקא אבי ולא אמי. 

אבי נפטר כשהייתי עדין צעירה מורדת בת 25. עם השנים וההתפיסות עימו בתוכי, הבטתי מחדש באומץ עליו ועל ילדותי ונדהמתי ממה שהבנתי שם. 

קלטתי לפתע, שאבי בדרכו הייחודית לימד ועודד אותי לעצמאות, וכנראה שלמרות גישתו בבית, לא ראה נשים כנחותות בשל היותן נשים. נהפוך הוא… 

מגיל צעיר,  עודד אותי אבא ללמוד, לרכוש השכלה גבוהה, להעשיר את עולמי ואת הידע הכללי שלי (למכירה למרבה במחיר, במצב קצת מוזנח, אוסף של ידע כללי מיותר וחסר ערך לרוב למעט במשחקי טריוויה וטלוויזיה!) והחדיר בי את המחשבה והידיעה שעלי להיות ברת יכולת לפרנס את עצמי ולעמוד על רגליי בכוחותיי שלי. תמיד הרגשתי, שמצופה ממני להגיע לטופ בכל תחום מקצועי או אחר.

כשהייתי בת 8 או 9 לכל היותר, כל פעם כשנשרף פיוז בבית, לקח אותי אבא יד ביד וולימד (טוב, לפחות ניסה) אותי ואף איפשר לי להתנסות בעצמי בהחלפת חוטי הנחושת בפיוזים (נתיכים) בארון החשמל או בהחלפת סרט הגלילה בתריס שהיה נקרע חדשות לבקרים.

מבחינתו הייתי מסוגלת וראויה להיות קצינת חן ראשית,  נבחרת ציבור או ראשת ממשלה (זו בדיוק היתה הציפיה למען האמת) וממש לא להסתפק באמא, אשת איש ועקרת בית (טוב, בלבוסטה אני לא ! הצליח לך אבא).

וכך, למרות שלא היתה לאף אחת/ד מאיתנו הזכות להביע דעה מנוגדת  לזו של אבא – היה עידוד ללכת ולהשיג כל זכות שהיא לעצמי בעולם הגדול. תודה אבא !

מכונת הכתיבה הישנה של אבא הפכה לחברתי הטובה 

בתיכון, הייתי זו שקופצת בכתה על כל הערה סקסיסטית וכולם ידעו כמה קל להדליק אותי בדיבור שוביניסטי (אוף, זה בטח היה מעיק…!), זו שמשתתפת בחוג הגנה עצמית לנשים ואז חוזרת הביתה בלילות מהצופים עם צרור מפתחות נעוץ בהיכון לכל תוקף בין אצבעותיי..

ובאופן טבעי במסע של אותה פמיניסטית לוחמנית שחורת צמה, הגעתי לסניף הרדיקלי של תנועת "אשה לאשה" בכרמל. שם פגשתי לראשונה אקטיביזם חברתי. חבורת נשים ברובן אמריקאיות,שגרסו לשיווין תפקידים מלא והדפו מהן כל סממן של נשיות…

בעידודה של מחנכת שלי שלי בשביעית (תודה אסתי רוזנברג), ניגשתי להעמיק, לחקור ולכתוב חיבור שכותרתו "מיתוס האשה הישראלית המשוחררת". (כ 100 עמודים מודפסים במכונת הכתיבה הישנה של אבי שבתמונה). את התהליך ליוו כמובן, כמויות אדירות של טיפקס (למי שהמילה זרה לה – אותו נוזל לבן וקסום שכפתור DELETE  מחליף היום) ופגישות וראיונות רבים כולל עם חברות הכנסת דאז שלומית אלוני ומרשה פרידמן.
כשאני מדפדפת היום בעבודה, מרגש אותי לחוש בין הדפים המצהיבים את להט ומרד הנעורים שהסתתרו בין האותיות שהדפסתי באצבע אחת באותה  תקופה.
החל מהקדשת הפתיחה "מוקדש, לכל אשה באשר היא שם" עם ציטוט משירו של ג'ון לנון "אשה היא הכושי של העולם" ועד פרידה מהחבר הראשון שלי באותה שנה, שבשלב כלשהו של אובססית הכתיבה, חש זנוח ואמר "או הפמיניזם שלך או אני " וברור לכם מה בחרתי…

אז והיום

אני מדפדפת בין דפיה המצהיבים של העבודה, ונהנית לראות כמה התקדמנו וכמה דברים השתנו מאז 1980.

החל מהנתון שציטטתי בפרק מיתוס האשה הישראלית בצבארשות הנשים פתוחים 150 תפקידים בצבא מתוך 600 מקצועות" (כלומר 25%), והיום הנתונים מדברים על 92%  מקצועות הפתוחים בפני נשים  ורק לאחרונה נחשפנו למאבק על השריונריות – WOW גדול לנו ! גם קורס טייס עוד היה סגור אז בפני נשים והיום כבר לא.

או בפרק על עולם העבודה, אז "אחוז הנשים העובדות מחוץ למשק ביתן מגיל 14 ומעלה היה 32%" והצצה בנתוני הלמ"ס היום מעידה על 63% – בכל זאת הכפלנו את הנתון! ועוד הישגים ושינוים רבים !

 היום ב מרץ 2020 – אני רוצה לספר לה, לנערה שחומת העור עם הצמות הארוכות, לליאורה בת 17... שנכון –
הדרך עוד ארוכה, אבל ראי איפה את ובתך היום ואיפה חברותינו הנשים היום לעומת ימי תקופת התיכון שלך.
נשים נמצאות בעמדות ניהול בכירות, רואות כאופציה אפשרית ומובנית מאליה, יציאה לעבודה במגוון תחומי עיסוק שבעבר נחשבו גבריים, מקימות עסקים, נוהגות, נאבקות ומנהיגות מאבקים חברתיים חוצי מדינה.

וגם הייתי רוצה לספר לה לנערה שחורת הצמה, שרק בשנתיים האחרונות עברו איתי ועם הצוות שלי במרחב לשינוי וצמיחה, מעל 1200 נשים, סדנאות לשינוי, קידום נשים ושיווין מגדרי. זה יתכן זה אפשרי וזה יגיע רחוק יותר !

הדרך עוד ארוכה לשיווין של ממש, אבל אולי, גם בזכותך ליאורה בת 17 ורבות כמותך שלא נתנו לעולם מנוח, וכל הזמן שיקפו לגברים ולנשים מסביב את אי השיוון – אולי בזכותנו בין היתר השינוי הזה קרה קורה וימשיך לקרות !

היום, אני כבר לא רצה לשרוף חזיות (בגילי ובמידה D השתגעתם?!), אני גם הרבה יותר מחויכת ומפויסת עם העולם ומאמינה שבני ובתי יגדלו את ילדיהם בעתיד – בעולם הרבה יותר ורוד וגם כחול ובעיקר שיווני.
אני מאמינה, שאנו קרובות יותר מבעבר ליום בו האנושות תבין, שרק שילוב כוחות בין יכולות ותכונות שונות ללא הגדרה מגדרית מפלה, הן מה שהמין האנושי זקוק לו כדי להתפתח לשלב גבוה יותר וכי כך יהיה. 

ושיהיה לכולנו חודש האשה נפלא ב 2020, אחיותיי הנשים, הרימו ראש כי יש לכן סיבה טובה לחייך !

*הבלוג המלא פורסם לראשונה בבלוג שלי במועצת נשים כפר סבא, ב מרץ 2016 , ממליצה להציץ זהו בלוג עשיר ומגוון של נשים, נושאים והשראה !

פינת הארגון

מרחב לשינוי וצמיחה פיתח ומנחה סדנאות שמאפשרות לעובדות ולעובדים בארגון, לחוות שינוי וצמיחה, ליצור חזון משותף וללמוד כלים מעשיים להגשמה אישית – בתורה מביאה גם לצמיחה ארגונית.

לדוגמה – סדנאות "המסע לארץ השינוי" ו"מנהיגות אישית בארגון"  וכמובן – הרצאות וסדנאות בתחום השיווין המגדרי. 
צרו עמנו קשר עוד היום ונתאים לכם את הסדנה/ הרצאה המדויקת לארגון ולעובדות/ים שלכם. 
054-7888483 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד